מלצר ואח' נ' דיסקונט למשכנתאות בע"מ סניף מרכז הכרמל

פסק דין

ערעור על פס"ד בת.א. 10219/04 שלום חיפה (כב' השופטת א. דגן).

המערערים, חקלאים תושבי חצבה ביקשו לקבל הלוואות להן היו זכאים, באמצעות הבנק המשיב וממנו. מתוך ההלוואות, סך 116,682 ₪, הועבר לזכותם רק לאחר שביהמ"ש הוציא צו להעברת כספים אלו והם חתמו על מסמכים שונים בבנק לשינוי תנאי ההלוואה. לאחר מכן הגישו התובעים תביעה מתוקנת.

בפסה"ד ציינה השופטת קמא כי התביעה המתוקנת הייתה על "הנזקים העקיפים של הוצאות משפט ריביות בשל העיכוב בהעברת הכסף והפסדים כתוצאה מהכורח להשתמש בכספים שיועדו להשבחת העסק החקלאי לצורך תשלומים לבית".

השופטת קבעה את העובדות הבאות:

"הבנק מודה כי היה עליו להעביר את הסך של 116,000 ₪ בדיוק כפי שדרשו התובעים. סכום זה תואם את הסכם ההלוואה נ/11 ואת ההתחייבות להעביר את הכספים בהתאם לאישורים על גמר כל שלב בבנייה".

עוד קבעה כי, העיכוב בהעברת הכספים על ידי הבנק החל כבר בתשלום השלישי. עוד קבעה כי "הואיל ותחילת הסיוע הייתה בשנת 2001, נכללו התובעים אפוא, במועד לקיחת ההלוואה השנייה, בקטגורית הזכאים לקבל את הסיוע לפי התנאים הישנים." (הדגשה שלי ח.ה.)

עוד קבעה: "הבנק ערך 'תיקונים' והקמת הלוואות מסגרת חדשות... הלוואות שאין להן כל יסוד הסכמי והתובעים כלל לא ידעו אודותיהם. התובעים לא נהנו מהלוואות אלו כי הבנק לא זיכה את התובעים בכספים שלהם התחייב".

כמו כן קבע בימ"ש קמא כי "היו התובעים זכאים בעת קבלת ההלוואה ב-2001 למענק מקום בסך 42,500 ₪ למענק חוק הנגב בסך 27,500 ₪. והמסקנה היא כי התובעים לא קיבלו בהלוואה הראשונה כל סכום מהמקור של מענק המקום של משרד השיכון (שעמד על 42,500 ₪) משמעו של דבר הוא כי בשל אי ניצול המענק בהלוואה הראשונה זכאים התובעים לכאורה לקבלו במלואו בהלוואה השנייה (שהיא המשך הסיוע)".

חרף זאת, קבעה השופטת כי אין בידה להיעתר לסעד של "שחזור ההלוואה" וזאת כיוון שלדבריה "התביעה שבפניי אינה תביעה למתן חשבונות". השופטת גם דחתה את תביעתם החלופית של המערערים לפצות אותם בסכום גלובאלי בסך 20,000 ₪ וזאת כיוון שלא הוגשה מטעמם "חוות דעת מומח

ה אקטואר שתערוך 'חשבון משוחזר' ".

בסופו של דבר, פסקה השופטת למערערים החזר הוצאות שכ"ט עו"ד, ששילמו במסגרת התביעה לסעד "צו עשה"; 10,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם; עוד פסקה בהליך שהתנהל בפניה, שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ והחזר אגרה משוערכת ששולמה בתיק. השופטת קבעה שהמערערים לא הוכיחו נזקים ישירים שתבעו.

המערערים טוענים כי טעתה השופטת קמא "כשחשבה שלמרות שתביעת המערערים הוכחה, אין בידה להיעתר לסעד המבקשים לשחזור ההלוואות, שכן לא נתבקש הסעד הנכון של תביעה למתן חשבונות". כמו כן, הערעור נסוב על דחיית התביעה לפיצוי בגין נזקים ישירים ועל סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד הנמוך שנפסק.

ב"כ המשיב טען שהמערערים לא הצליחו להוכיח את תביעותיהם הכספיות וכי אל לבית המשפט להתערב בקביעות עובדתיות. עוד טען כי המערערים קיבלו את מלוא ההוצאות ששילמו לבא כוחם ואף מעבר לכך. עוד טען כי השופטת פסקה להם פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין התרשלות הבנק וכי המערערים לא הגישו חוות דעת אקטואר להצביע על נזקיהם.

לאחר ששקלתי מלוא טענות הצדדים, הנני קובעת כי יש מקום לקבל את הערעור בחלקו.

בכתב התביעה עתרו המערערים, בין השאר כדלקמן:

"ליתן צו עשה שיורה לנתבע להעמיד לתובעים את ההלוואות והמענקים המגיעים להם... להמציא לתובעים לוחות סילוקין של כל ההלוואות שקיבלו התובעים ולזכות את התובעים בהפרשי קרן וריבית שנגבו מהתובעים שלא כדין עקב העמדת ההלוואות שלא כמפורט בסעיף 31".

משקבעה השופטת קמא שהבנק לא העמיד למערערים את סוגי ההלוואות והמענקים כפי שהיה עליו להעמיד, ומשהונחה בראיות המערערים תשתית לכאורה לכך שנפגעו מכך שההלוואות לא הועמדו באופן הנכון ובמועד הראוי, אלא בדיעבד ובתנאים שונים, ומשטענות אלו לא נסתרו בידי המשיב, לא הייתה שום מניעה להיעתר לתביעתם להורות לבנק לערוך שחזור רטרואקטיבי ולהעמיד למערערים את סוגי ההלוואות והמענקים בצורה הנכונה ובהתאם לעובדות שקבעה השופטת בפסק הדין.

צודק ב"כ המערערים בטענתו כי כיוון שמועד סיום ההלוואות ופירעונן הוא בין השנים 2023 עד 2028, אין מדובר בתביעה למתן חשבונות. גם ב"כ הבנק אישר כי אכן אין מדובר בתביעה למתן חשבונות.

הדרך הנכונה לתקן את פעולות הבנק הרשלניות, כפי שקבעה השופטת קמא, היא מתן הסעד המבוקש והחזקת המצב לקדמותו, באמצעות שחזור כאמור, אלא אם כן יסכים הבנק לשלם את הסכום שנאמד על ידי המערערים, סך 20,000 ₪, משוערך מיום הגשת התביעה ועד היום.